הבית הבוער - מחלה בלתי ניראת
"לפעמים אני מאבדת את דעתי. אני חירשת לזעקות מחשבותיי ורק מרגישה את הרעידות. כשאני מנסה לזכור את הזמנים הקשים אני לא מצליחה. מי יכול לזכור כשהבית עולה בלהבות וכל מה שאני זוכרת זה החום, כאב, פאניקה, אני לא יכולה לנשום. אחרים לא רואים את הלהבות, הגג הקורס וקולות הקירות המתמוטטים.
לא רק האש אוכלת אותי. לפעמים הבית נמצא בקרקעית אגם קפוא. פוקחת עיניי. קר. חסר חיים. אני בוכה, אך כל כך קר עמוק בתוך האגם הקפוא שאני לא יכולה להרגיש את הדמעות. אני רוצה לצעוק, פותחת את הפה, מים קרים חותכים את גרוני. עכשיו קפוא בחוץ ובתוכי. אני מסתכלת מחוץ לחלום. אין שמיים או כוכבים, רק שכבה עבה של קרח.
מאניה דיפרסיה? איזה שם. האגם הקפוא הוא דיכאון והלהבות מאניה?
ומה עם הקולות והבזקי העבר שמכאיבים לי? יש מפלצת מתחת למיטה שלי שמחכה שארדם. אבל זה לא אמיתי! לא, הוא שם, אני שומעת אותו נושם. אני מפחדת. סוגרת את עיניי, מחזיקה את נשמתי. הבית בקרקעית האגם ועולה באש יכול להיות מאניה דיפרסיה אבל מה עם פציעות גופי? אני מרגישה איפה הם פגעו בי.
פוסט טראומה? גם את זה אני לא רוצה.
לפעמים אני מוצאת את עצמי מבזבזת שעות, ימים, חודשים, בורחת. משתמשת בהתנהגות הרסנית. אולי אני צריכה בן זוג. כן. גבר טוב. ומצאתי אחד! גבר טוב עד שהוא לומד על עברי ואז הוא גבר ששובר אותי ומשאיר אותי מחפשת תשובות בבקבוק של וודקה. אני כל כך צמאה. אני לא יכולה לנשום. הסם והאלכוהול. ממה אני בורחת? למה אני לא יכולה להפסיק?
התמכרות? האם זה הוגן? עדיף מחלה לא רצויה מאשר בעיה ללא שם. ואז כוח עליון שולח לי פתרון. אנשים כמוני שמצאו דרך לחירות. מוחי שקט, הכאב כבר איננו וסוף סוף אני יכולה לנשום. יש תקווה."